הָשֵם הוא אלוהים
"הָשֵם" הוא כינוי שניתן לאלוהים והוא נפוץ מאד בשיח הישראלי.
במורשת היהודית הקיימת אלפי שנים, יש לאלוהים עוד כמה שמות אבל חל איסור חמור להזכיר את אותם במפורש. כדי להימנע מהאיסור, נטבע הכינוי הזה שמאפשר למאמינים להזכיר אותו בלי לציין את שמו המפורש.
מדברים על הָשֵם ומזכירים אותו בדרך כלל בהקשרים חיוביים, שיש בהם אופטימיות ואנרגיות חיוביות. אפשר לחלק אותם לשלושה מצבים עיקריים - לפני ואחרי התרחשות או תהליך, ותוך כדי.
"אם ירצה הָשֵם" – נאמר בתחילת הדרך אל הלא נודע. יש בזה מעט אופטימיות מהולה בחשש, הרבה עידוד עצמי, ייחולים ותקוות לתוצאה טובה.
"בעזרת הָשֵם" – נאמר באמצע הדרך. זוהי תקווה שיש בה אופטימיות זהירה – סוג של "יהיה בסדר". העניינים מתקדמים. "בעזרת השם נתגבר על הקשיים" או "בעזרת השם נצליח בעסק שפתחנו".
"ברוך הָשֵם" – נאמר בסוף הדרך, בתוספת אנחת רווחה, מלווה בתחושת סיפוק. ככה מסכמים כל אירוע חיובי שהתרחש, כמו שמחה משפחתית או זכייה או ניצחון כלשהו. זהו סוג של אמירת תודה וברכה לאלוהים על תרומתו לאירוע.
הָשֵם נישא בפיהם של דתיים, אבל לא רק.
במהלך השנים גם חילונים ישראלים ואפילו אתאיסטים יכולים להתייחס למילה בהקשרים שונים, בעיקר כשרוצים לייחל ולקוות לעזרה או הצלחה. עבורם זהו בסך הכל ביטוי מטאפורי, בלי כל כוונה אמונית.
בכתבי הקודש היהודיים אלוהים מוזכר בכמה שמות ובהרבה מאד כינויים. לכל אחד מהם גוון ייחודי ורגע מתאים בו הוא נאמר או נכתב.
כמה מהם מקודשים ברמות כאלה שאסור בכלל להזכירם בכתב או בעל פה. כך מכניעים את הלב והתודעה בפני כבודו של האל הגדול והנורא, ונצברת כלפיו יראה ופחד.
המקודש ביותר הוא: "יְהֹוָה", שנקרא גם "השם המפורש".
הוא כל כך קדוש ונשגב, שאסור בכלל להזכיר אותו - לא בתפילה, לא בדיבור ולא בכתב. צירוף ארבע האותיות האלה "יהוה" יכול להופיע רק באזכורים מתאימים בספר התורה הכתוב על קלף, הבסיס של היהדות. וגם שם - לראות בעיניים ולא יותר מזה. יהודים דתיים שקוראים את הפסוקים בהם הוא מוזכר, לעולם לא יהגו אותו כפי שנכתב אלא ימירו בשם אחר, מקודש קצת פחות.
למעשה, אף ישראלי – בין אם הוא דתי או חילוני, אתאיסט או כופר – לא עושה שימוש בכלל בשם הזה. מי כן ? מיסטיקנים, קבליסטים, וכותבי קמיעות שעושים שימוש נרחב בשם המפורש ומקשרים אותו לפרשנויות מסתוריות וניסיות.
השני בדירוג הקדושה והיראה הוא הכינוי: אֲדֹנָי (נהגה: אֲדֹונָי).
עושים בו שימוש בתפילה ובברכות הודיה לאל היושב במרומים, בורא העולם - כל ברכה יהודית מתחילה במילים "ברוך אתה אדוני", ובתפילות היומיות בבית הכנסת ובבית, משבצים את הכינוי בנוסחים שונים. לפעמים ממש באותיות האלה, אדני, ולפעמים באותיות מרומזות (כמו למשל: יי או יה).
השלישי הוא המוכר והידוע: אלוהים. גם הכינוי הזה משובץ בתפילות וברכות, וגם נפוץ יותר בדיבור היומיומי.
יהודים דתיים מהזרם האורתודוקסי, הזרם היהודי הדומיננטי בישראל, לעולם לא יזכירו את שני האחרונים מחוץ לתפילות והברכות.
במקום אדוני, יאמרו: אָדוֹשֶם - הלחם של שני מילים: אדוני ו הָשֵם.
במקום אלוהים, יאמרו: אלוקים - האות ק' מחליפה את האות ה' ושתיהן נשמעות כמעט אותו דבר.
בזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, שהם מיעוט בחברה הישראלית, מתייחסים לאיסורים האלה בחומרה פחותה, ויעשו שימוש בהתאם לאופי האיזכור.
לכל יתר הישראלים אין שום בעיה.
חילונים, אתאיסטים, ואפילו מסורתיים - מדברים חופשי על אלוהים או אדוני בכינוי המלא בלי שינויים ותוספות. אין להם רתיעה מהאיסור. זה חסר משמעות בעיניהם. יש כאלה שאצלם זה נראה איסור ארכאי ולא רלוונטי לימינו.
"הָשֵם" הוא גירסת הלייט, הרכה והבטוחה לאמירה.
אפשר לומר אותו בלי חשש מאיזכור כל שהוא של השם המפורש. אפשר גם לכתוב אותו – כמילה שלימה או כקיצור: ה' או ד'. הוא נייטרלי לגמרי, וזה מה שהופך אותו לשגור ביותר בשיח הישראלי בעברית, כמו בצירופים הידועים: ברוך השם, בעזרת השם ואם ירצה השם.
לכינוי "הָשֵם" תפוצה נרחבת גם בכתב.
יהודים דתיים שמוקירים תודה לאלוהים בכל רגע ורגע מחייהם, ומרגישים צורך להדגיש זאת, מציינים זאת בפנייה בכתב, בהצהרה, בהוראה, או בבקשה כתובה – בפתח הפנייה הכתובה יופיע הביטוי "בעזרת השם" או בראשי תיבות: ב"ה.
יש עוד כמה כינויים שגורים, יותר או פחות, בשיח הישראלי היומיומי:
"הקדוש ברוך הוא" – מקובל במיוחד אצל אנשים דתיים. כשהם כותבים את הכינוי הם יצמצמו אותו לראשי תיבות: הקב"ה.
"ריבונו של עולם" – הביטוי הזה נשמע ברגעי תדהמה, ומקביל לביטוי "אלוהים אדירים". גם הוא במקור לקוח מההוויה הדתית, אך במהלך השנים חדר גם אל לשון הדיבור של סופרים, עיתונאים, נואמי נאומים, וסתם אנשים שמוצאים בו ביטוי נחמד שמבטא את מהותו של האל.
יש לאלוהים עוד הרבה מאד כינויים ותארים, כמו: כל יכול, אל עליון, מלך מלכי המלכים, ועוד.
אלו כינויים מטאפוריים, ספרותיים, תנ"כיים. רובם הגדול מוזכרים בתפילות ובכתבי הקודש.
מאז תחילת המאה ה-21, הדת והמסורת מקבלות מקום נרחב יותר בהוויה הישראלית.
הודות לקצב ילודה גבוה במיוחד, החברה הדתית, על כל מגזריה, הולכת ומתרחבת. השפעתה על התרבות והשלטון מתעצמת, ודוחקת את הלך הרוח החילוני ששרר בה מאז קום המדינה.
השינוי הבולט בא לידי ביטוי בשימוש תכוף יותר ויותר בביטוי "בורא עולם", שנאמר על ידי מסורתיים.
שומרי מסורת עושים שימוש גם בביטוי הפמיליארי: "אבא". כך למשל אפשר לראות שלטים מאירי עיניים או פוסטרים על גבי מכוניות עם ביטויים כמו: "אבא תרחם עלינו", או "אבא שבשמים יגן עלינו".
השינוי בא לידי ביטוי בולט גם בתרבות ובשיח היומיומי.
כך למשל במוזיקה – יותר ויותר זמרים וזמרות נמנעים מלהזכיר בשיריהם את השמות המפורשים, כמו: אדוני או אלוהים. בשירים שלהם, בכל משפט שבו מוזכרת אחת מהמילים אלה – הם ישירו במקומן: השם או אלוקים.
ואם אלוהים קיים אי-שם במרומים, הוא יכול להיות שבע רצון.
ברוך השם, רוב הישראלים מאמינים בו, מכבדים אותו, יראים מפניו, מתפללים אליו, רואים בו גורם על שמכתיב את גורלם לטוב או לרע.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
