הביוגרפיה של אריק איינשטיין נשזרת בהווייה הישראלית, ולא רק בתחומי הבידור.

פרקיה - נעים בין תדמיות וסטריאוטיפים, שלא מביאים לידי ביטוי מלא את האנשים עימם חלק את חייו האישיים. והמקום הזה שבו הוא חשוף, ללא אור הזרקורים, המקום שבו הוא הכי טבעי ובלי פוזה - הפינה הזו מקבלת משמעות סמלית רק במבט לאחור.

ככל שחולפות השנים, ומתרחב השסע בחברה הישראלית - בין עדות וזרמים, מתבהרת הפינה האישית, שאותה הוא כמעט ולא חשף כי הוא היה בה הכי טבעי.

​

דמותו של איינשטיין מוזכרת לעתים קרובות כסמל מייצג של דור מייסדי המדינה – יהודים שעלו מאירופה, היו חלק מהיישוב העברי, ושותפים למאבק להקים מדינה יהודית דמוקרטית, לאור החזון הציוני. מנהיגי הדור נשאו דגלי ציונות חילונית והנחילו מורשת של יהודי חדש וגאה שמתנתק מסממני המסורת הגלותית וחי לאורם של ערכי המערב.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הם היו הזרם המרכזי בחברה.

אחרי המהפך השלטוני, ב-1977, הם נדחקו מעט הצידה ונאלצו לפנות מקום גם לזרמים חדשים בחברה הישראלית – דתיים מתונים, דתיים חרדים, ועולים מארצות האסלאם (המזרחים).

זה לא הלך בקלות. המהפך השלטוני סימן את תחילתו של מאבק תרבותי בין הזרמים השונים. המאבק הזה הוליד שיח ציבורי שבו קיבלו הוותיקים, דור מייסדי המדינה, מיתוג של אליטה מתנשאת, עם סממנים מובהקים: אשכנזים, תל אביבים, "פריבילגים", "השבט הלבן", ועוד תיוגים שהודבקו, בצדק או שלא בצדק.

 

"כתבו עליו בעיתון הרבה דברים

והוא בכלל לא ידע שהוא כזה"

כך שר אריק איינשטיין באחד משיריו המפורסמים, וניסה להתנער מרכילויות וסיפורים, וגם מסטריאוטיפים שדבקו בו, וכאלה שניסו להדביק אליו, כמו: היותו מייצג של האליטה האשכנזית, הלבנה.

תולדות חייו מספרים סיפור מורכב, שזור בהוויה הישראלית, על כל רבדיה וזרמיה, בלי הבדל מוצא או דת.