לקריאת כל פרקי הסדרה - לחצו על התמונה או על הקישור כאן
-פרק 6-
שנות ה-80 - (חלק ב')
MBD, פריד,
ועידן ה"רוק סטארים" החסידיים
תרבות הפנאי בישראל, בתחילת שנות ה-80, פינתה מקום לסגנון חדש.
הגל הראשון של זמרי המוזיקה החסידית בישראל, נתן את אות הפתיחה לסצנה מוזיקלית מקומית וייחודית. כזו שיוצאת מבית הכנסת או מהישיבה, ומושמעת בערב שמוקדש רק לה. באולם קטן או גדול, תחת כיפת השמים, או בהתכנסות דתית. אפשר היה לדעת על קיומן באמצעות מודעות בעיתונים, איזכורים בדיווחי התקשורת או במודעות רחוב.
באתרי הבידור והפנאי להמונים, שהיו מאז ומתמיד מוקד להופעות של אמנים חילונים, נרשמו יותר ויותר הופעות ייחודיות בעלי אופי "חסידי" - שם קוד לערב שמוקדש כולו למוזיקה החסידית המודרנית, ולכוכבים העולים שלה.
בכל הופעה כזו הוגשו מטעמים מוזיקליים בניחוח ביתי מעודן – קצת ניגון חסידי, קצת חזנות, סלסולים של "אוי-יוי-יוי", פסוקי זמרה ערבים לאוזן. השירים היו מסקרנים, מעניינים, חדשניים.
הקהל שהגיע להופעות אהב אותם, כיבד אותם, מחא כפיים ושר יחד עם הזמר את הפזמון החוזר. בדרך כלל, זה היה קהל של אנשים מבוססים, כאלה שיכלו לשלם את מחיר הכרטיס. גברים ונשים בני 30 פלוס. לבושים יפה – גברים בחליפות נשים עם כיסוי ראש. לפעמים היתה הפרדה בין נשים לגברים, לפעמים לא.
צעירים ובני נוער כמעט ולא נראו שם. תלמידי הישיבות ובנות סמינרים ומוסדות חינוך חרדיים - הסתפקו בהאזנה למצעד הזמירות באמצעות מקלטי רדיו וטרנזיסטורים.
אף אחד מזמרי הגל הראשון עוד לא איתגר ממש את הממסד החרדי ואת מתווי הדרך שלו.
מדי פעם יצאו מודעות בעיתונים ופאשקווילים על לוחות מודעות, עם פסקי הלכה נגד המופעים, אבל הכל נשמר על אש קטנה ולא עורר מהומות גדולות. בחצרות החסידים אפילו לא התייחסו לזה – להם היו את הניגונים שלהם והמקהלות שלהם, והתקליטים שיצאו לקהל מצומצם.
מעטים מהזמרים האלה שרדו לאורך זמן. הם היו "זמרי חימום" של כוכבי הגלים הבאים שיבואו אחריהם. גלים שישטפו את הצעירים והצעירות ויתנו להם אפשרות לבטא את עצמם כמו בני גילם בארץ ובעולם.
ואז הגיע מאמריקה MBD, הלא הוא מרדכי בן דוד ורדיגר, וניער וטלטל את המוזיקה היהודית בכל העולם.
מרדכי בן דוד הצעיר בשנות ה-80
מרדכי ורדיגר התחיל את הקריירה הרשמית שלו בגיל 22, בניו-יורק, שם נולד במעוזי הקהילה היהודית ה"אולטרה-אורתודוכסית". תוך כדי לימודיו בישיבות חסידיות פלירטט עם פסנתר שהיה בבית הוריו, הלחין ושר לבד ועם חברים.
הוא גדל במשפחה מיוחסת - אביו, דוד ורדיגר, היה חזן בעל מוניטין בקהילות יהודי אמריקה מחלוצי המוזיקה החסידית המוקלטת, ואיש עסקים מצליח. הבן מרדכי, בעל חוש מוזיקלי מפותח וכריזמה אישית, תרגם את הייחוס המכובד לקריירה ובחר לעצמו שם במה: מרדכי בן דוד. שיידעו כי הוא הבן של...
מאוחר יותר, העצים את המותג המסחרי והוסיף לשמו את הקיצור MBD בסטייל אמריקאי.
מתחילת דרכו, ב-1973, ולאורך שנות ה-70, הוציא 5 תקליטים, בהם לחנים ועיבודים במקצבי רוק, פולק עם גיטרות חשמליות של אמריקה סטייל שנות השישים, ה"סיקסטיז". הלחנים למילים "מן המקורות", אבל לא רק - היו בהם שירים שהלחין בעצמו למילים שכתבו לו תמלילנים, כולם נעים במעגלי האמונה היהודית.
בתקליט השני, שנקרא: "נשמה", חרג מהמקובל בשירה החסידית באותם ימים, ולא שר בהגייה אשכנזית-אידישאית, אלא בהגייה עברית-ישראלית, אליה התוודע בשהותו בישראל כתלמיד בישיבה של חסידות "גור".
על גבי עטיפת התקליט נכתב כי "החיבור בין מלודיות העבר, עומק סעודה שלישית, ורוח הזמן המודרנית יוצר יצירה מקורית ורעננה, שהיא שילוב מובהק בין אירופה לאמריקה — מוזיקה שכולה "נשמה".
תקליטיו הראשונים היו חלק מקריירה מסודרת שעבדה "לפי הספר".
הוא החל להופיע בחתונות ובטקסים ובאירועים בעלי נופך דתי ברחבי ארצות הברית. הדור הצעיר של יהודי אמריקה, מהזרם האולטרא-אורתודוכסי, התאהבו בצעיר שופע הכריזמה, עם הייחוס המכובד, שיודע להתנועע על הבמה כמו כל זמר אמריקאי "גוי".
תוך זמן קצר, ועם עזרה של יחסי ציבור, הופצו תקליטיו בקהילות יהודיות ברחבי העולם, והוא הוזמן להופיע שם והלהיב את צעירי הקהילות מהמגזר האורתודוכסי.
על "ארץ הקודש", מדינת היהודים – דילג.
בישראל, הקרקע עוד לא היתה בשלה להכיל אחד כמוהו, עם אבק כוכבים - חילונים לא התלהבו מהדיסקו החסידי, הם כבר היו עמוק בדיסקו ופאנק ורוק מתקדם תוצרת חו"ל. ועבור המגזר שאליו הוא כיוון את המוזיקה שלו הוא היה סוער מדי. חדשני מדי. קופצני וחם מדי.
סיבוב הופעות שקיים בארץ, בשלהי שנות ה-70, גרם לו מפח נפש.
צעירים חרדים באו ליהנות, אבל הרבנים שלהם לא אהבו את הסגנון, ולא את העובדה שמדובר בהופעות מעורבות לנשים וגברים. פסקי הלכה נגד "המופע שמחלל שמים" הופצו בעיתונים ובלוחות המודעות, וקבוצות מאורגנות של חרדים קיצוניים מנעו מכירת כרטיסים.
בן דוד החליט שאין לו מה לחפש בישראל, לפחות בינתיים. עד שיירגעו הרוחות, ויקראו לו.
פסק הזמן נמשך כ-5 שנים, ואז חזר, ובגדול.
ב-1981 הזמינו אותו עסקנים מהמגזר החרדי להופיע בטקס הנחת אבן הפינה להקמת "עמנואל" - עיר חרדית חדשה שהוקמה בשומרון. הטקס עצמו, אירוע שולי, בלי סממנים ייחודיים, ולפחות לא כזה שיכול לעורר עניין בקרב ההמונים - משך אליו המון רב של צעירים שבאו לחזות במו עיניהם בכוכב החדש המפציע מאמריקה.
איך שמעו עליו ? גם בלי ערוצי תקשורת ייחודיים למגזר, עברה השמועה מפה לאוזן. עובדה: 70,000 איש נכחו בטקס שהיה בעיקרו בעל משמעות פוליטית/עסקית.
בעמנואל, מרדכי בן דוד קיבל "חותמת כשרות" רשמית שחיכה לה. עם החותמת הזו יכול היה להגשים חלום של כל זמר יהודי – לקיים הופעות בכל רחבי ארץ ישראל, הבית של העם היהודי. לשמח לבבות של אנשים, לסחוף אותם באקסטזה ולהיות "שליח לדבר מצווה", כלשונו.
ב-1984, הופיע בבנייני האומה בירושלים.
העיתונאי אמנון לוי תיאר את מה שראה באותה הופעה:
האולם והיציעים בבנייני האומה היו מלאים עד אפס מקום. אלפים חיכו שם. הנשים עצבניות במיוחד. כן, הן מעריצות אותו. כמה מהן אפילו שלחו לו מכתבים. גם הגברים להוטים לשמוע. מרדכי בן-דוד ורדיגר.
הוא עולה לבמה לקול תרועת חצוצרות. כשנגמר השיר הראשון והזמר האהוב נפרד ויוצא אל מאחורי הקלעים, הופכות מחואות הכפיים והשריקות להיסטריה ממש. לא רוד סטיוארט וגם לא כוכב רוק אחר מוקף נערות מעריצות – אלא ר' מרדכי בן-דוד ורדיגר, "גדול הומרים החרדים בדורנו".
הוא הופיע בפני קהל חרדי ממאה שערים והשכונות הדתיות בירושלים. אלפיים שקל כרטיס. כנס חסידי למען יהודי ברית-המועצות.
ביציע של בנייני האומה עשרות נשים חלקן עטופות בשביסים. כולן לבושות בגדי יום-טוב וחג.
למטה באולם, מופרדים לחלוטין, ישבו הגברים. קפוטות שחורות, זקנים ארוכים וכובעי לבד שחורים. העם החרדי בא לראות את אליל הזמר החסידי שלו, את מרדכי בן-דוד ורדיגר, שהובא במיוחד מארה"ב, כדי לשיר בפניהם בכנס חסידי למען יהודי ברית-המועצות.
ורדיגר יודע לשבות את לב הקהל צריך לתת לו את מלא התמורה. הוא ניצב במרכז. המיקרופון ביד. הקול עמוק ורך. הגוף בתנועה. רוד סטיוארט לא היה עושה זאת טוב יותר. ורדיגר מפעיל את הטכניקות המקובלות – מימיקה בפנים, תנועות ידיים דרמטיות. הקהל מביט בו מחושמל. גם אדמו"ר זקן היושב על הקלעים, מסתכל בהערכה בזמר המתפתל על הבמה. לא רוד סטיוארט, אלא ר' מרדכי בן-דוד ורדיגר, "אחינו, אחינו בני ישראל" קשה לאוזן לא מתורגלת להבין משהו, אבל המתח המחשמל עובר גם על מי שלא חבש מעולם כיפה לראשו.
קהל מעריציו וכל צעירי המגזר החרדי קיבלו מרדכי בן דוד שהוא גיבור תרבות "אחד משלהם" – ירא שמים שמקפיד על מצווה קלה כחמורה, איש משפחה למופת, לבוש כחסיד, עם כיפה שחורה וגדולה, חולצה לבנה וחליפה ארוכה, ומצויד בביוגרפיה שיש בה תחנות בחצרות חסידים, קשר עם אדמו"רים ולימודי תורה בישיבות מפורסמות.
אחרי ההופעה הוא שב למקום מגוריו בניו יורק, ומשם המשיך לנוע בכל העולם, וכפי שהוא נהג לומר: "לכל מקום שיש שם יהודים וקוקה קולה".
לאורך כל שנות ה-80, ישראל היתה תחנה חשובה במסעותיו. כאן הוא הפיק תקליטים, התחבר למוזיקאים שהלחינו עבורו שירים ומעבדים שסייעו לו בהפקות אולפן ישראליות. כאן גם היה מוזמן לחתונות וטקסים של פוליטיקאים ואנשים חשובים מאד במגזר החרדי.
בן דוד האפיל על זמרי הגל החסידי הראשון, אלה שהובילו את הז'אנר בישראל ופרצו את הדרך גם עבורו. הם חסו בצילו, אבל לא קופחו על ידו - מפעם לפעם דאגו אמרגניו לשבץ "זמרי חימום" שיקבלו את 15 דקות התהילה שלהם על חשבונו.
מהופעה להופעה הלכה וגדלה ההערצה אליו, והוא מצידו נתן לקהל שלו "שואו" ברמה של אמן בינלאומי, עד כדי כך שבכלי התקשורת הדביקו לו את הכינוי "מייקל ג'קסון של החרדים". פעם אפילו הגיע למקום ההופעה במסוק שהוריד אותו מהשמים הישר אל הבמה, כשאורות לייזר ורימוני עשן ליוו את כניסתו.
מכונת הלהיטים של בן דוד פעלה ביעילות.
מאז שקיבל את ההכרה הרשמית בישראל, ובמשך חמש שנים, הוציא בכל שנה תקליט חדש ובו כמה שירים שיצעדו במצעד הזמירות ויהיו מושרים בחתונות ובטקסים של המגזר. הוא לא פספס הזדמנויות להתראיין בערוצי התקשורת הישראליים מהמיינסטרים – העיתונאים באו להופעות והתפעלו, הלכו אליו לבית המלון המפואר בהם שהה, עם אשתו וילדיו, ודאגו לספר לקוראיהם על התופעה הפנומנלית שקוראיהם לא הכירו.
בן דוד לא נזקק לערוצי תקשורת חרדיים כדי לזכות ביחסי ציבור. בשנות ה-80 היו מעט כאלה, וגם בהם לא הקדישו מאמרים וכתבות מיוחדות על הטרנד החדש שכובש את הציבור החרדי. השמועות והמידע על הופעותיו ותקליטיו עברו מפה לאוזן, ובחברה סגורה כל כך, הם התפשטו במהירות.
"מייקל ג'קסון החרדי"
מרדכי בן דוד בהופעה חיה 1986
השיר "ייבנה המקדש"
בן דוד היה מאז למלך המוכתר של המוזיקה החסידית המודרנית. הוא פתח את השער לבאים אחריו, ובראשם "המשנה למלך" אברהם פריד.
כמו המלך, גם המשנה שלו פריד, תוצר מובהק של היהדות החרדית המודרנית, שנולד וגדל במעוזים שלה בניו יורק. כמוהו, עבר את המסלול המקובל של צעירי המגזר: לימודים במוסדות תורניים ושירה במקהלת ילדים. בשנות ה-20 לחייו יצר קשר עם שייע מנדלוביץ', אמרגן אמריקאי שנחשב אחד ממייסדי הז'אנר היהודי בארצו. מנדלוביץ' זיהה את הניגודיות המייחדת את הזמר הצעיר: קול טנור מתוק, רגשני, רך ועדין שמשתנה במהירות מתפרצת לניגון של שמחה וקצב, ושאפתנות מאופקת עטופה בביישנות וצניעות.
המפגש הצעיר המזמר לאמרגן בעל החושים המסחריים הוליד מותג חדש בז'אנר ובמגזר. מותג שתוכנן היטב והתפתח עם קווים מנחים: קודם כל עדכון השם וקיצורו. במקום שם המשפחה המקורי, פרידמן, החליטו על "אברהם פריד" שיישמע קליט, קצר וקולע באנגלית ובעברית.
פריד ואמרגנו החלו להפיק תקליטים בזה אחר זה, רבים מהם הפכו מיד ללהיטים אצל הצעירים באמריקה. הוא גם יצא לסיבובי הופעות בכל פינות היבשת וטס לאירופה ולדרום אמריקה להפציע בשמי הקהילות היהודיות שם.
אברהם פריד, הכוכב הצעיר בשנות ה-80.
ישראל היתה תחנה חשובה במסעותיו, ואולי גם החשובה, אך הוא הקציב לה מספר מצומצם של הופעות.
הנימוק הרשמי היה: "זוהי הוראתו הרבי מליובביץ'", הרב והמנהיג של חב"ד – חסידות שהוא נמנה עליה. סביר מאד להניח כי הזמר ואמרגנו למדו לקח מקבלת הפנים הלא נעימה שהכינו חרדים קיצוניים למלך בן דוד בתחילת דרכו, והתנהלו בזהירות בלי לקחת סיכונים מיותרים.
תוך זמן קצר, הכוכב העולה משכונת "קראון הייטס" בברוקלין שבניו יורק, נשף בעורפו של המלך. תקליטים וקלטות שלו נמכרו במאות אלפים, והקלטות גם הופצו באופן פירטי על ידי זייפנים מוצלחים ונמכרו בהמוניהם בדוכני השווקים ברחובות ירושלים ובני ברק.
The Time Is Now
האלבום השני של אברהם פריד (1982)
להאזנה ביוטיוב להקליק על התמונה או בקישור כאן
אברהם פריד הצעיר (1984) שר "ענבי הגפן" - להיט ענק שהזניק את הקריירה שלו בישראל
להאזנה ביוטיוב הקליקו על התמונה או בקישור כאן
מיעוט הופעותיו של פריד בישראל הגבירו את הסקרנות, את ההערצה וכמובן את הביקוש. בכל פעם שהתפרסם מועד ביקור חדש שלו, הכרטיסים להופעה אזלו מיד.
הופעותיו הותאמו לקהל חרדי – כניסות נפרדות ויציעים נפרדים לגברים ולנשים, ורפרטואר שרובו ככולו טקסטים מהמקורות. באולמות גדולים, כמו: בנייני האומה בירושלים, הלך בדרכו של המלך בן דוד, וסיגל לעצמו סטייל של כוכב רוק אמריקאי - עם מערכות הגברה ותאורה משוכללות ותזמורת עשירה בנגנים. לפעמים גם העניק את הדקות הראשונות לזמרי חימום מהז'אנר שלו, כמחווה לכישרונות צעירים, וכדרך להעצים את המתח לקראת בואו.
מרגע שעלה לבמה, כשאלומת אור צבעונית מאירה את פניו נוצר חיבור מחשמל בינו לבין הקהל.
פריד, גבר רזה ונאה למראה, גובה ממוצע ומטה, חליפה קצרה, עניבה, חוטי ציצית לבנה משתלשלים על מכנסיו הכהים, כיפה שחורה גדולה לראשו - התנהג בהתאם: משתחווה, שר כשהוא מתנועע בגמישות לוליינית, רוקד וקופץ, מניף ידיים, זורק את המיקרופון מיד ליד.
קהל האלפים נכנס לאקסטזה - מגיב בשריקות, ומחיאות כפיים. גברים ונשים נעים על הכסאות, שרים בעצימת עיניים, מניפים ידיים, מעיפים בלונים, ויש מי שמצלם במצלמה דיגיטלית או מקליט בטייפ-קלטות.
פלייליסט אברהם פריד
בהופעות חיות שנות ה-80 וה-90
לצפייה לחצו על על התמונה או בקישור כאן
אברהם פריד בהופעה אמצע שנות ה-80
באצטדיון הכדורסל ביד אליהו, תל אביב
לצפייה לחצו על על התמונה או בקישור כאן
מופעי הזמר החסידי להמונים תפסו תאוצה בציבור החרדי בישראל על כל פלגיו.
מרדכי בן דוד ורדיגר ואברהם פריד הוכיחו כי צעירים וצעירות חרדים, כמו בני גילם בכל חברה אחרת בארץ ובעולם, צמאים לבידור ושעשועים, והעניקו את החותמת הסופית לפרידתו של הז'אנר החסידי מהתרבות החילונית.
צמרת ההנהגה החרדית, אדמו"ורים ורבנים מכל הפלגים, עוד ניסו לעצור את קיומן "מופעי הזמר החסידי". ראו בהם חיקוי מסוכן של התרבות החילונית וכינו אותם "מושב ליצים" כינוי שנלקח מהפסוק בספר תהילים: " אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".
מאוחר מדי.
עסקי הבידור והשעשועים היו בדרך אל המרחבים המוגנים שלהם.
האמרגנים הכריזו על המופעים ההמוניים כ"מופעים שהכנסותיהם קודש לתרומות", וגם אם חלק מההכנסות אכן הועברו לארגוני חסד וצדקה, הכותרת העניקה כיסוי נוח לתענוגות הגוף והנפש, והשקיטה את המצפון ההילכתי של כל מי שקנה להן כרטיס. אלה שלא יכלו להגיע, קנו קלטות ותקליטים – עם או בלי היתר של רב. כך או כך, יותר ויותר רבנים נטו להקל באיסור אחרי שהבינו כי את המגמה הזו אי אפשר לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת מהר, והיא מקרבת את המפגש בין הזמר החסידי לבין מעריציו – באולם גדול או קטן, בטקסים דתיים ומשפחתיים, בפארקים ובשטחי כינוס המוניים. מפגש שישנה את הדרך בה המגזר צורך את המוזיקה.
השואו של גיבורי התרבות החדשים נשאר על הבמה ובאולמות המופעים.
מחוץ למופע, הכפיפו עצמם לנורמות שלא היו מוכרות בעולם המוסיקה בכל מקום אחר - דיגמנו צניעות, חיי משפחה למופת, ומעל הכל: יראת שמים ואורח חיים יהודי.
הם לא נגררו למאבקי אגו - בראיונות עיתונאיים פרגנו אחד לשני, וחלקו מחמאות זה לזה. העניקו משמעות דתית ומיסטית למוסיקה שהם מבצעים, הדגישו את היותם "שליחים לדבר מצווה", מתנה שהעניק להם הקדוש ברוך הוא, והם עושים בה שימוש.
ב-1986 כבר הופיעו יחד על במה אחת. עשרת אלפים איש ואשה הגיעו לאצטדיון הכדורסל ביד-אליהו (כיום "היכל מנורה מבטחים") בתל אביב, כדי ליהנות מהמלכים של המוזיקה החסידית.
ומכאן ואילך, ימשיכו כל אחד משני הענקים לקריירה בינלאומית, וייפגשו מפעם לפעם על במה אחת למופע משותף בו הם מפגינים אחווה של ענקי זמר שלהבו את הקהל.
בשנות ה-80 התרחב מאד קהל הבית של צרכני המוזיקה החסידית.
לא רק קסטות, תקליטים, רדיו, אולמי מופעים וטכנולוגיה מתקדמת – סייעו להפצתה.
גם המאגר האנושי התרחב למגזרים חדשים בחברה הישראלית.
על כך ועוד בפרק הבא: