לקריאת כל פרקי הסדרה - לחצו על התמונה או על הקישור כאן
-פרק 6-
שנות ה-80 - (חלק ג')
המוזיקה החסידית מרחיבה גבולות
בעזרת ה' והטכנולוגיה
לטכנולוגיה היה חלק חשוב במהפכת שנות ה-80 במוזיקה החסידית.
מתחילת העשור התחולל מהפך באופן שבו אפשר לצרוך מוזיקה - במקום פטפון ותקליטים החלו להימכר רדיו טייפ וקלטות אודיו (קסטות) שנמכרו במחיר שווה לכל נפש וכבשו את חנויות המוזיקה ואת הדוכנים בשווקים.
הפטפון עצמו היה מוצר יקר, מגושם ולא נגיש לרוב המשפחות ברוכות הילדים או לבחורי הישיבות. התקליטים, שהיו אמצעי הצריכה הבלעדיים מאז קום המדינה, נדחקו למדפי המכירה היוקרתיים בחנויות ייעודיות.
לציבור החרדי נפתחו אפיקי בידור חדשים.
אחרי שפג תוקף האיסור להאזין לרדיו, ואפשר היה לקנות מקלט או טרנזיסטור ולהאזין למצעד הזמירות, הם יכלו לנוע קדימה על גלי המודרניזציה ולצרוך את המוזיקה שלהם באמצעים משוכללים לתקופה ההיא.
קלטות האודיו – הקסטות - עשו לציבור הדתי והחרדי את מה שעשו הקסטות, באותן שנים ממש, למוזיקה המזרחית בתחנה המרכזית. הקסטה לא הייתה רק פורמט טכני. היא הייתה הכלי ששיחרר את הצרכן מהתלות בתוכניות רדיו ממלכתיות ואיפשר לייצר "להיטים" מלמטה, שנמדדו לפי קצב המכירות בדוכן.
דוכני הקלטות שנפתחו בשכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, וברחוב רבי עקיבא בבני ברק - מכרו בהיקפים גדולים מוצר צריכה עממי, זול, שניתן להעתיק, להחליף ולהאזין לו בטייפ בחדר הפנימייה בישיבה.
המכירות לא תמיד היטיבו עם הזמרים, כי גם במגזר החרדי, כמו במוזיקה המזרחית, התפתחה תעשייה שלמה של זיופים והעתקות. עד כדי כך שהיוצרים ואמרגניהם נאלצו לפנות לרבנים ולהביא לידיעתם את האובדן העצום של רווחיהם. הרבנים מיהרו להוציא פסקי הלכה האוסרים על שמיעת קלטת שאינה מקורית. והנימוק: קסטה מועתקת מהווה גזל לכל דבר, ואסורה על פי דין תורה.
הטייפ והקסטות של שנות ה-80
במהלך העשור גם התרחב קהל הבית של צרכני המוזיקה החסידית.
גל של "חזרה בתשובה" פקד את החברה הישראלית - משפחות רבות נטשו את אורח החיים החילוני והצטרפו אל אלה שבחרו לחיות באורח חיים חרדי. החוזרים בתשובה קיבלו על עצמם את מחויבויות נדרשות מהם מתוקף מעמדם החדש, וביניהן: האיסור לשמוע שירת נשים. המעבר אל המוזיקה שנשמעה במקום מגוריהם החדש לא היה קשה במיוחד. השירים נשמעו באוזניהם בקצב ובעיבודים שהכירו מעולמם החילוני, ומה שלא היה מוכר - למדו להתרגל אליו.
על גל החוזרים בתשובה נמנו גם משפחות מזרחיות רבות, שקיבלו את התרבות החרדית, את שיטות החינוך ואת פסקי ההלכות של הרבנים והאדמו"רים – כולם ממוצא אשכנזי. במסגרת השתייכותם למגזר, קיבלו חבילה של ערכים שהמוזיקה חלק בלתי נפרד ממנה.
תופעת החוזרים בתשובה סחפה גם דמויות מוכרות מעולם התרבות הישראלי.
הבמאי והיוצר אורי זוהר היה המבשר של התופעה והיחצ"ן שלה. בעקבותיו צצו בכלי התקשורת שמות של אמנים מוכרים, כאלה שהשתייכו לסלבריטאים שקיבלו את הכינוי "אנשי הבוהמה", כמו: איקא ישראלי, מרדכי (פופיק) ארנון, ואחרים ידועים יותר או פחות.
בין הזמרים בלט שמו של דוד (דדי) בן עמי, בוגר להקה צבאית, שהתפרסם כשחקן תיאטרון וזמר של להיט ממצעד הפזמונים, חתיך ומוכשר, כזה שעתידו היה מובטח. בן עמי שינה את אורח חייו והפך לחסיד ברסלב, אבל לא ויתר על תשוקתו לשיר ולרנן לבבות של אנשים, הוציא תקליט עם שירים שהתאימו למעמדו החדש בחברה הישראלית.
במראהו החיצוני החדש, עם זקן עבות, חליפה שחורה וחולצה לבנה - הקריירה שלו נקטעה.
במגזר החרדי ראו בתופעת החזרה בתשובה הוכחה לצדקת הדרך שלהם, אבל לא מיהרו לחבק את החוזרים ולשלב אותם בקהילותיהם. אלה נשארו נטע זר בקרבם. נספחים סוג ב'. כך למשל חרדי "מקורי", נצר למשפחה חרדית, לא יכול היה להביא להוריו כלה ממשפחה "לא מקורית" ויעברו עוד עשרות שנים, דור שני או שלישי, עד שיוכלו להשתלב בקהילה החרדית "הטהורה".
גם במוזיקה, חוזר בתשובה נחשב סוג ב' בציבור החרדי.
תקליטיו ושיריו של הזמר חסיד ברסלב, דדי בן עמי, זכו לתפוצה רבה יותר בקרב החסידים שהצטרפו לקהילות ברסלב ובקהל החוזרים בתשובה בכלל. בישיבות ובשכונות החרדיות המתבדלות בבני ברק ובירושלים - לא עורר הדים.
האלבום של דוד (רפאל) בן עמי
להאזנה ביוטיוב - הקליקו כאן
אריזת הקלטת של ניגוני ברסלב
מאת דוד (רפאל) בן עמי
בשנות ה-80 המוזיקה החסידית המשיכה לבסס את מעמדה גם בקרב המגזר שנקרא: "דתי-לאומי" (כיום מוכר כ"ציונות הדתית").
המרחק בין הדתיים לאומיים לבין המגזר החרדי הלך והצטמצם, והם חלקו יותר ויותר ערכים משותפים בענייני דת ומדינה. בני הנוער שלהם התחנכו בישיבות תיכוניות ובאולפנות, שם צמח דור צעיר שהולך להתיישב בהתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, ומשלב ערכים לאומיים ודתיים באורח חייו. מעמדם של רבנים חובשי כיפה סרוגה התחזק מאד, והם הובילו קו תרבותי שמציב גבולות ברורים יותר ומחמירים יותר בינם לבין התרבות החילונית.
ובמוזיקה – לא היה צריך פסקי הלכה של רבנים, כמו אצל החרדים.
הבנים חובשי הכיפות הסרוגות והבנות שסרגו את הכיפות, ידעו מה מצופה מהם ומה גבולותיהם. מחוזקים באמונתם, הם לא יכלו להתחבר אל הטרנדים המוזיקליים החדשים – פאנק, וטראנס, ורוק הכבד וכל יתר הסגנונות ששטפו את הארץ בשנות ה-80.
זה היה עשור שבו הציבור הזה חיזק את האידיאולוגיה והגדיר את עצמו מחדש. והמוזיקה החסידית היתה חלק מהפסקול שנשמע בתהליך בניית אתוס של גבורה ואמונה.
מפעל ההתיישבות מעבר ל"קו-הירוק" שהם היו חוד החנית שלו - התרחב, וביסס יישובים קהילתיים רבים. שם, בחיים החלוציים בסְפָר, תחת מתח ביטחוני ותחושת שליחות היסטורית, נדרש פסקול מוזיקלי מחזק ומלהיב. השירים של בן דוד ופריד כמו השירים של הרב שלמה קרליבך להקות "פרחי", נתנו את המענה ההולם. יחד עם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, ושירי שיבת ציון, החלוצים החדשים יצרו לעצמם מיקס מוזיקלי שהאזינו לו, ונטע עוצמה וביטחון.
ניגונים חסידיים, ושירים בלבוש ישן ובלבוש מודרני, הושרו גם בכל קהילות המגזר הדתי-לאומי ברחבי הארץ - בבתי כנסת, בחתונות ובר מצווה, בהתכנסויות קהילתיות. הם היו ערבים באוזניהם והתאימו להלך הרוח ולאורחות החיים שלהם כאנשים דתיים עם אידיאולוגיה שמשלבת ציונות ושמירת מצוות.
גדולי הזמרים, בן דוד ופריד, אהבו את הקהל הזה, והתחברו אל האידיאולוגיה שלו.
הם נקראו ובאו להופיע, יחד עם זמרים חסידיים אחרים - בכנסים המוניים, בריכוזים של התנחלויות ביהודה ושומרון ובחבל עזה. כשהופיעו הזמרים על במותיהם לא נדרשה הפרדה בין גברים ונשים, ואפשר היה לראות בקהל בחורים עם כיפות סרוגות, ובחורות בלבוש המוגבל בצניעותו, של בנות המגזר הציוני דתי.
הופעות הענק במערת המכפלה בחברון, בסוסיא או בגוש קטיף בפסח ובסוכות הפכו לטקסי עלייה לרגל המוניים של דתיים-לאומיים מכל רחבי הארץ. המוזיקה החסידית שימשה שם כדבק חברתי עוצמתי שחיבר עשרות אלפי בני נוער ומשפחות מכל חלקי הציבור הדתי-לאומי סביב מוקדי ההתיישבות.
בהשתתפות הזמרים החסידיים באירועים אלה היתה גם אמירה פוליטית.
מפעל ההתיישבות של הימין הדתי היה נושא שנוי במחלוקת עזה בציבור הישראלי. רבים ראו בהקמת התנחלויות מעבר לקו הירוק - מעשה לא חוקי ומכשול לשלום עם השכנים הערבים. גם מנהיגי הציבור החרדי באותן שנים, הסתייגו מהדרך ומהאידיאולוגיה המתפתחת אצל אנשי הימין הדתיים, חובשי הכיפות הסרוגות.
מלכי הזמר החסידי הגיעו מאמריקה. שם כבר הביע רבם הנערץ של חסידות חב"ד, הרבי מליובביץ', אהדה לרעיונות של הימין הדתי בישראל. לשני הזמרים, ובמיוחד לאברהם פריד שהיה חסיד אדוק של הרבי לא היתה בעיה להביע עמדה ברורה בנושא ולהזדהות עם הציבור הזה בשירים ובהופעות.
ב-1986 התייצבו השניים למפגן הזדהות שארגנו ראשי הימין הדתי בישראל למען "אסירי המחתרת היהודית" - חברי ארגון טרור יהודי מהימין הרדיקלי שעסקו ברצח ופגיעה בערבים פלסטינים, נעצרו ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. למרות שעברו על חוקי מדינת ישראל, זכו לתמיכה של רבים בקרב הציבור הדתי-לאומי שראו בהם אידיאולוגים שפעלו למען עם ישראל וקרבן של הממסד.
במסגרת המאבק למען שחרורם מהכלא נערך מופע ענק בהיכל הספורט ביד-אליהו בתל אביב בהשתתפותם שני ענקי הזמר החסידי. מופע שזימן לאצטדיון הכדורסל אלפי מעריצים נלהבים מכל פלגי הציבור הדתי בישראל - דתיים לאומיים לצד חרדים חסידים וליטאים.
מעריב, 15 בדצמבר 1986
לקריאת הכתבה לחצו על התמונה או בקישור כאן
החיבור בין נציגי הזמר של המגזר החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי לא היה טבעי ומושלם. זה נראה יותר כמו חיבור אד-הוק, שהתאים לשני הצדדים באותן שנים. עדיין, היה מדובר בשני מגזרים שמקיימים אורח חיים דתי, אבל שונים לגמרי ביחס שלהם לדת, מדינת ישראל, לציונות.
בסיום המופע הקהל התפזר לקבוצות ויחידים והם נפרדו בדרכי יציאתם - לבית אחר, לקהילה אחרת.
הדתיים-לאומיים שבו אל בתיהם בעיר או בכפר, בהתנחלות או ביישוב הקהילתי. ישראלים שנטמעו בחברה, מחוברים להוויה הנרקמת במדינה, מעורבים בחיי היום-יום שלה.
החרדים שבו אל קהילותיהם המתנהלות מאחורי חומות גבוהים שמבדילות אותם מהחברה הישראלית, מהתרבות הליברלית, מהחופש, מהדמוקרטיה, מהממסד הציוני כולו שנושא עיניים למערב. בדרך הביתה יכלו לזמזם את שירי הפסקול המוזיקלי החדש שמבטא את רחשי לבם, את אמונתם, את אורח חייהם.
בקהילות שלהם כבר הלכה והתבססה אוטונומיה פורצת גבולות, אך בתוכה עדיין פעפעו זרמים פנימיים חזקים. ולכל זרם - סגנון משלו, בחיים וגם במוזיקה.
על כך ועוד בפרק הבא: