לקריאת כל פרקי הסדרה - לחצו על התמונה או על הקישור כאן
-פרק 6-
שנות ה-80 - (חלק א')
מצעד הזמירות החסידי
ב-1981 התקיימה התחרות האחרונה בסדרת "פסטיבל הזמר החסידי" שהפיקו אמרגנים חילונים.
טרנד ה"יידישקייט" המוזיקלי דעך לעבר השוליים של המוזיקה הישראלית, והתרבות החילונית איבדה בו עניין. טרנדים חדשים הובילו את שוק המוזיקה - דיסקו ופאנק מתוצרת חו"ל, מזרחית ורוקיסטית מתוצרת הארץ.
זה היה עיתוי מתאים להתעוררות המגזר החרדי מהשיתוק הבידורי שאחז בו כל השנים.
מוזיקאים ומפיקים לקחו את הסחורה המוזיקלית הזרוקה על הריצפה, כדי לעצב אותה על פי דרכם ואמונתם. להחדיר לתודעה כי המוזיקה החסידית אינה שייכת עוד לחילונים או למסורתיים.
היא לא זקוקה לפטרונים. היא בונה לעצמה נישה ייחודית שאינה קשורה לתעשיית המוזיקה הישראלית, ויש לה זמרים עצמאים שעושים שימוש בפלטפורמות המודרניות – מלחינים פסוקים "מן המקורות", שוכרים מעבד מוזיקלי ונגנים, נכנסים לאולפני הקלטות ומפיקים תקליטים וקלטות בלי טובות של האמרגנים החילונים.
ויש להם קהל משלהם - קהל "ירא שמים", כולו מהמגזר החרדי, פלח אוכלוסייה שממשיך לצמוח בקצב מהיר, ומונה מאות אלפי משפחות שמתגוררות בשכונות משלהם בערים שהפכו למעוזי המגזר: בני ברק וירושלים.
גל ראשון של זמרים חסידיים כבר יצא לדרך, עוד בשלהי העשור הקודם, כשהם מגששים את דרכם בניסיון לקלוע לטעם הקהל. בלי להרגיז יותר מדי את הרבנים מתווי הדרך - בלי מקצבים מודרניים מדי, בלי נשים מזמרות, בלי הופעה פרובוקטיבית, בלי תוכן שאינו ראוי.
העיניים נישאו לאמריקה, שם כבר התפתחה סצנה מוזיקלית יהודית פעילה, ומשם הגיעה ההשראה לפיתוח הז'אנר שעתיד לשנות את פניה של המוזיקה היהודית "הראויה" לקהל מאזיניה. כזו שלוקחת את הניגון החסידי הישן, ומסיפה לו גוונים בכלים מודרניים.
בתחילת שנות ה-80, תעשיית המוזיקה החסידית עוד היתה בחיתוליה.
כסף גדול עוד לא היה בה - התקליטים נמכרו במספרים קטנים, ותפוצתם לא יכלה לפרנס את היוצרים והמפיקים. הופעות הזמרים של הגל הראשון התקיימו באולמות קטנים, ולפעמים גם נזקקו לחסות ממלכתית – של משרד הדתות הממשלתי או רשות מקומית באירועים ממלכתיים.
שערי המגזר נפתחו עבור כל זמר שהוציא כבר תקליט או שניים, ואם בהיותו ילד הספיק לצבור ניסיון באחת ממקהלות "פרחי", זה היה יתרון שנתן לו מקדמה על אחרים בדרך לכוכבות. מעת לעת יצאו זמרים חדשים - אלמונים לגמרי לחובבי המוזיקה הישראלית, המוכרת והנשמעת בערוצים הממלכתיים.
השמות היו מוכרים בעיקר לצעירי המגזר: דדי גראוכר, נתן ומנשה פטמן, דוד אולמן, חיים בנט, ואחרים. שמותיהם נלחשו, מפה לאוזן, במקוואות ובתי הכנסת, בישיבות הקטנות והגדולות, בסמינרים של "בית יעקב" החרדיים. בינם לבין עצמם, הצעירים זמזמו את השירים שלהם, ובמשפחות של בעלי יכולת כספית קנו תקליטים שלהם, הלכו להופעות שלהם - הופעות נפרדות כמובן, לגברים ולנשים.
בחצרות האדמו"רים והחסידים המשיכו לצרוך ניגונים של החסידויות הגדולות: מודז'יץ, בעלז, גור, חב"ד. שם גם התפתח תפקיד "בעל המנגן" - בעל מקצוע ייחודי שאין לו מקבילה מדויקת בעולם החילוני. אדם כזה משמש בו זמנית כצינור תרבותי להעברת הניגונים המסורתיים, כסולן הראשי במעמדים וב"טישים" (שולחנות האדמו"ר), ולעיתים קרובות גם כמפיק, מלמד ואמרגן של נכסי צאן הברזל המוזיקליים של החצר.
הדרך אל הפרסום והתהילה עברה דרך "מצעד הזמירות" – רצועת השידור של "קול ישראל", ערוץ הרדיו הממלכתי.
זו היתה הפלטפורמה שעליה צעדו זמרי הגל החסידי הראשון וכל הבאים אחריהם.
לה - הם חייבים את תהילתם ואת מעמדם בקהילות שבהן צרכו מוזיקה חסידית.
לייבלה השל - מכוכבי הגל החסידי הראשון
בתקליו "מה אשיב" - 1980
תקליט ניגוני חסידות ויז'ניץ – 1979-1980
בהפקת "בעל המנגן" של החסידות חיים בנט
מצעד הזמירות עלה לאוויר ברשת א' של קול ישראל, עוד באמצע שנות ה-70.
הרדיו, שמאז הקמתו נהנה מרייטינג גבוה, החל לאבד גובה - מאזינים רבים נטשו אותו לטובת הטלוויזיה הישראלית שכבר התבססה כערוץ תקשורת מוביל. מנהלי הרדיו עשו מאמצים להרחיב את מעגלי ההאזנה, והוסיפו תכנים שנועדו לקבוצות שונות באוכלוסייה, כאלה שלא באו לידי ביטוי מספיק בתכני השידור.
הבולטת ביניהן היתה במגזר החרדי.
במשך עשרות שנים הרדיו נחשב מוקצה בעיני הרבנים "גדולי הדור". תוכניות הרדיו נשאו אופי ליברלי מדי שלא הלם את ערכי היהדות השמרנית, והם אסרו על הכנסת המכשיר הטמא לבית. אחרי מלחמת ששת הימים התפוגג האיסור, כשהרבנים הבינו כי אי אפשר לעצור את הקידמה, והתירו האזנה לתוכניות "חיוביות", כמו: חדשות ואקטואליה.
מנהלי הרדיו זיהו את המגמה, והוסיפו רצועות שידור שעוסקות בתכנים של יהדות.
"המדור לענייני דת ומסורת", מדור נישתי ובלתי נחשב בין כל המדורים האחרים - הרחיב את פעילותו, ואחד מעובדיו, ישראל קצובר, הציע את הרעיון לשדר מצעד שירים שיהיה התשובה הדתית למצעדי הפזמונים הפופולאריים ששודרו בקול ישראל ובגלי צה"ל.
הפורמט היה זהה: עורכי התוכנית מציגים שירים חדשים, המאזינים מתבקשים לשלוח גלויות ובהן דירוג השיר האהוב עליהם, ובהתאם לבחירת המאזינים – נקבע דירוג השירים במצעד. הקריטריון היחידי לשירי המצעד היה: שירים שמילותיהם נלקחו "מן המקורות", כלומר: ממקורות יהודיים – תנ"ך, משניות ותלמוד, ותפילות שנאמרות בבתי כנסת.
קצובר קיבל רצועת שידור קצרה של 30 דקות בשעה 3.00 בצהרים, שעה נידחת ונטולת רייטינג. תוך זמן קצר הגיעו תגובות חיוביות ורצועת השידור הורחבה למשך שעה.
בשנים הראשונות, התוכנית עדיין נשמעה כעוד אחת שמנסה לקרוץ למסורת היהודית ולחבק אותה. מגישיה היו קריינים חילונים לגמרי, דן כנר הוותיק, ומנחם פרי המגיש הטרי שלא תמיד ידע להגות את שמות הזמרים או השירים כפי שמקובל בעגה החרדית.
גם לא היה כיוון ברור לסגנון השירים ולאופיים.
עורכי המצעד ומגישיו הציגו לשיפוטם של המאזינים - שירים מכל הבא ליד, העיקר שהם עומדים בקריטריון "מן המקורות". כך צעדו במצעד זמרים כמו צביקה פיק או עוזי חיטמן, וזמרים ששרו בפסטיבל הזמר החסידי. אפילו קול של אשה נשמע בין כמו שלישיית הבנות "שוקולד מנטה מסטיק".
כדי להכשיר השתתפות נשים, הרב עובדיה יוסף הגיע במיוחד לאולפן הרדיו והקריא בקולו פסק הלכה המתיר להשמיע אשה זמרת במסגרת המצעד. הנימוק:
"במקרה הזה אין דמותה של האשה לנגד עינינו, אנו שומעים רק את קולה המועבר באמצעות מקלט הרדיו, ודבר זה מותר".
"קול באשה ערווה" ?
הרב הראשי עובדיה יוסף, שפתח במוצאי שבת, בגל א', את מצעד הזמירות הדתי-חסידי, השמיע את הנימוקים ההלכתיים המפולפלים שהביאוהו להכרעה להתיר את השמעת המיצעד. הרב הוזמן על ידי עורך מיצעד פזמונים חדש זה, ישראל קצובר, להיות פוסק ההלכה, בעקבות השאלה שהעלו מאזינים חרדיים רבים לאחר השידור הראשון, הנסיוני: מדוע משמיעים ברדיו זמירות, למרות הכלל ההילכתי האוסר להאזין לקול אשה, שכן "קול באשה - ערווה".
קול באשה לא ערווה
דיווח בעיתון "על המשמר" 24.12.1975
בתחילת שנות ה-80, הכיוון של התוכנית הלך ונעשה ברור יותר ויותר.
לאט לאט נשרו השירים שבאו מבית המדרש החילוני, הנשים הוצאו מרשימת היוצרים, והמצעד שיקף את הסגנון שהולך ומגבש את צורתו "החסידית", כלומר: מוזיקה יהודית כשרה של המגזר החרדי.
המצעד לא שודר בימים של אבל דתי הקבועים בלוח השנה העברי, כמו: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב. הקריינים החילונים הוחלפו במגישים דתיים חובשי כיפות, שמבינים את השפה ואת האווירה ויש להם יכולת להתחבר אל המאזינים ולנהל איתם דיאלוגים בטלפון ובדואר - מאזינים כתבו וטלפנו אל העורך והמגישים כדי להדגיש את הערצתם לתוכנית, לשירים ולזמרים.
בשלב מסוים החליטו לשנות את שם המצעד ל"סולם הזמירות", כדי להימנע מביטויים שיכולים להיחשב פוגעניים. סולם שממנו יורדים ועולים, כמו "סולם יעקב" התנ"כי - מעודן יותר מאשר מצעד ובו שיר שמנוגן בחצרו של אדמו"ר חשוב, "שיורד בדירוג".
הפופולריות של המצעד גאתה, ומנהלי הרדיו הוציאו אותה מרצועת השידור הנידחת ב"רשת א'" והעבירו אותה לרשת ב', הנחשבת יותר, שכונתה: "הגל הקל".
בכל יום שני בערב, בשעה שמונה, נרשמה עלייה משמעותית בהאזנה לרשת ב' של קול ישראל.
המוני צעירים ובני נוער - תלמידי ישיבות, ובנות ממוסדות חינוך "בית יעקב". אברכים וגם מבוגרים – כולם פינו את השעה בלו"ז שלהם כדי להקשיב למצעד, בו דורגו שירים חדשים וזמרים ומקהלות שהביאו להם שלוש שעות של נחת - סוף סוף גם להם היתה מוזיקה שמדברת בשפה שלהם. שהתוכן שלה תואם את ערכיהם.
במחצית הראשונה של שנות ה-80, נמדדו למצעד אחוזי רייטינג גבוהים במיוחד בכל הסקרים שנערכו. גם בלי הסקרים, יכלו מנהלי הרדיו לקבל הוכחה משכנעת לעוצמת הפופולריות שלו כשהגיעו גלויות המאזינים לתיבת הדואר של התחנה. מספרם של בכל שבוע הגיעו בדואר מעל 3,000 גלויות של דירוגי מאזינים מכל רחבי הארץ. בכך הם עקפו את מצעד הפזמונים העברי, שנחשב פלטפורמה מובילה במוזיקה הישראלית. מספר הגלויות שהגיעו לדירוגי השירים בו היה נמוך בהרבה.
שיאי האזנה גבוהים במיוחד נרשמו מדי שנה בשידור המצעד השנתי של סולם הזמירות.
זו היתה תוכנית חגיגית במיוחד שנמשכה כשלוש שעות. במהלכן נבחרו, כמו במצעדים המקבילים של הרדיו, זמר השנה ומלחין השנה. תוכניות אלה שרדו בארכיון "קול ישראל", שהחליף מסגרת ונקרא: "תאגיד השידור הישראלי" ואחת מהן, המצעד השנתי של 1985, הועלתה ליוטיוב, כמחווה לעידן היסטורי.
הנה הקישור ליוטיוב, להאזנה שמספקת הצצה נוסטלגית לשנותיה הראשונות של המוזיקה החסידית:
הקלטה של מצעד הזמירות השנתי 1985 ביוטיוב.
ערך והפיק: שבתאי ביבי, שהחליף את ישראל קצובר, הוגה המצעד ועורכו המיתולוגי.
"מצעד הזמירות" תרם תרומה מכרעת למהפכה המתחוללת, בהיותו נגיש להמונים שהיו צמאים לסגנון הייחודי של המגזר.
עורכי המצעד סללו את דרכם של זמרים צעירים אל התהילה, אבל היו כמה כאלה שלא היו צריכים אותו. הדרך שלהם היתה כבר סלולה, ואולי ההיפך: מצעד הזמירות נהנה מתהילתם, והעצים את הפופולריות שלו כששיבץ בדירוג שלו את שיריהם.
הגדולים שבהם הם שני זמרים שנחשבים "ענקי הדור".
ענקים אלה שידרגו את המוזיקה החסידית, הרעידו את אמות הסיפים של המגזר, והביאו את הפסקול שלו אל המקום שנמצא בו היום.
עליהם, ועל האופי החדש של שוק המוזיקה החסידי בפרק הבא: