חיפוש

טעויות היסטוריות

טעויות קורות לכל מי שעובד ועמל קשה על מלאכתו.

בעבודה שלי, כל טעות יכולה להיות פספוס ענק, ועלולה לסבך אותי באי-נעימות. אם טעיתי בשמו של מישהו, אפילו טעות של אות אחת, יש מצב שבעל השם, או בני משפחתו, יכעסו עלי מאד וינטרו לי טינה למשך דורות. אם כתבתי "שני מילים" במקום "שתי מילים", יקפצו שומרי הלשון העברית וינזפו בי. ואם טעיתי בעובדות ותאריכים – זו בכלל מכה למוניטין המקצועי שלי.



אחרי 20 ספרים שכתבתי או הייתי מעורב בכתיבתם, אני יכול להעיד שזה קרה גם לי, וכנראה עוד יקרה.

חלק ניכר מהספרים מכילים בין 50,000 ל-70,000 מילים, ויותר. כל מילה בהם חשובה בפני עצמה וחשובה לסיפור כולו, וטעות אחת יכולה לקלקל. בדרך כלל הספרים שלי יוצאים לאור במהדורה אחת, ואין הזדמנות שנייה לתקן.

לכן, כדי להימנע מטעויות, ככל האפשר, יש לי את אסתי ברוכי, זוגתי, העורכת שעוברת על כל טקסט שנכתב ומעירה את הערותיה. לפעמים נכנסת לתמונה גם עורכת לשונית, מקצוענית שמקבלת שכר על עבודת ההגהה. בנוסף לאלה יש את העיניים הקוראות של האנשים המזמינים את הספר. גם הם מעירים פה ושם הערה בונה שמונעת פרסום טעויות קשות או קלות.

עד הרגע האחרון, ממש לפני מסירת החומר לדפוס, אני עובר שוב ושוב, לוודא שאין טעויות, ומתפלל שצלחתי את הנהר הסואן.

אוי ואבוי אם לא.

התגובות לא יאחרו לבוא - יש את אלה שיעירו לי בעדינות ובנימוס, ויש כאלה שיבואו להתנגח ויכתבו על "הבּוֹרוּת שלי" והעבודה הרשלנית.



אם חלילה קרתה טעות, אני לא ישן כמה לילות, עד שהטראומה עוברת מאליה.

זה קרה רק לאחרונה, בספר שכתבתי על "האגודה להתנדבות" וסיפור השרות הלאומי בישראל. כתיבתו ארכה כשלוש שנים, ובסיומן יצא לאור ספר המכיל 65,000 מילים, שנכתבו על 275 עמודים ועוד כ-100 תמונות עם כיתובים.

במהלך הכתיבה התייחסתי לאירוע "הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים", שהתרחש ב-1970, ובלי לשים לב כתבתי 1971. פספוס של שנה וטעות בספרה אחת (1 במקום 0).

עליתי על הטעות שעה קלה אחרי שהמעצבת הגרפית סיימה את העריכה והעבירה לדפוס את הקובץ הסגור. צלצלתי אליה נואשות, וביקשתי לתקן, היא צלצלה למפיק הדפוס, וזה סיפר ש"כבר הכינו לוחות (אופסט), ואוטוטו מכינים את המכונות להדפסה".

מה עושים עכשיו ?

הספר הולך להיות מודפס ב-1,000 עותקים, ולהגיע לעיניהם של אלפי קוראים, ויהיה מקור היסטורי בארכיונים ומכוני מחקר חשובים.

מיואש, הבטתי שוב על הטקסט, וקראתי את השורה כולה, ואז התברר לי כי הטעות לא נוראית כל כך. הפרק שבו הוזכר האסון עסק כולו באירועים שהתרחשו ב-1970, וההקשר של האירוע היה לאותה שנה, כך שאפשר לתרץ ולהסביר ולהתנחם. לעצמי לא סלחתי ואני מייחל להוצאת המהדורה השנייה של הספר, בה יתוקן המעוות.


סליחה טעיתי...הפיגוע אירע ב-1970 ולא כמו שנכתב.

במקרה אחר, יצא לאור ספר משפחתי במהדורה אחת, מצומצמת מאד. רק 100 עותקים.

הכל בו נכתב כמו שצריך, על פי הכללים והסגנון האישי שלי, אלא מה ? גם שם נפלתי על מילה אחת. יותר נכון מספר אחד – תאריך מאד מאד חשוב וטעות שהיא בלתי נסלחת.

הספר עסק בסיפור חייהם של זוג ניצולי שואה. כדי לתת את הרקע לסיפור, הוספתי קטעי היסטוריה שישמשו תפאורה מתאימה לסיפור, כפי שאני נוהג בכל ספריי. והנה באחת השורות כתבתי שמלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1938.

המלחמה, כידוע, פרצה ב-1939, ואני גיליתי את הטעות חודשים אחדים אחרי שהספר כבר הודפס.

זה היה ממש נורא. מתסכל ומייאש, ומעכיר את מצב הרוח.

טעות כזו לא יכולה לקרות לסטודנט מתחיל במחלקה להיסטוריה, אפילו לא לתלמיד תיכון שלומד על אירועי הימים ההם. בטח לא למי שכותב על אירועים היסטוריים, וספריו מונחים על המדפים המשפחתיים לדורי דורות.

אף אחד לא דיבר איתי מעולם על כך. המשפחה אולי לא שמה לב, וגם הקוראים. או שאולי בכל זאת גילו את הטעות אבל לא היה נעים להעיר לי.

כך או כך, את העלבון הצורב אני נושא עימי כבר 10 שנים מאז שהספר יצא לאור.



כיוון שאני עוסק בהיסטוריה – כל טעות שלי היא טעות היסטורית.

ולא תמיד באשמתי - לפעמים זו טעות רווחת או שמדובר בעובדה שגויה שהשתרשה במשך שנים רבות, ואני רק הבאתי אותה בתום לב.

לפני הרבה שנים כתבתי את סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים, במלאת לה מאה שנים.

העבודה נמשכה למעלה משנה, ובמהלכה פגשתי מאות בוגרים, מורים ואנשי מנהלה שעברו בין כתלי הגימנסיה. וכמובן שהתנחלתי ימים רבים בארכיונים השונים – הספרייה הלאומית, יד בן צבי, ארכיון העיר ירושלים ועוד.

תוך כדי הכנת התחקיר נתקלתי ברשימת הנופלים, בוגרי הגימנסיה, שזכו לציון שמם בחדר זיכרון מיוחד שנבנה בקומה השנייה שבמבנה בית הספר. בין הנופלים מצאתי את שמו של האלוף במיל' רחבעם זאבי, גנדי, שנהרג בפיגוע התנקשות על ידי מחבלים שארבו לו בהיותו שר בממשלה. הסתבר שהגנרל המפורסם גנדי למד בגימנסיה בשנות ה-40, ועוד בהיותו תלמיד התגייס למחתרת ההגנה שפעלה ביישוב העברי.

כמה מהתלמידים באותה התקופה, שאותם פגשתי, הזכירו את העובדה הזו, וביניהם אחד שסיפר לי בגאווה כי "גנדי היה בכיתה שלי, מהיסודי ועד התיכון". עוד אחת, תלמידה בוגרת שזכרה בבירור את רחבעם, הצעיר החסון והיפה, וראתה בין מסדרונות הגימנסיה ושיחק כדורגל עם חבריו לכיתה.

כמובן, שאיזכור גנדי כאחד מבוגרי בית הספר, היה חשוב להיסטוריה של המוסד החינוכי הוותיק והמפורסם, כמו איזכור כל האנשים החשובים שלמדו שם.

זה היה "ניים דרופינג" מושלם, ואכן עשיתי בו שימוש.

רק אחרי שהספר יצא לאור, מישהו הסב את תשומת ליבי כי למעשה, גנדי שהה בגימנסיה לתקופה קצרה בכיתה ח' (אז היתה הגימנסיה במסגרת רחבה של 12 שנות לימוד, מכיתה א' עד יב'), וספק אם המשיך לכיתות הגבוהות יותר.

ניסיון להעמיק בבירור העובדה לא העלה חרס, אך ברור שהגימנסיה היתה עבורו תחנה קצרה בין תחנות חייו הסוערים. ואגב, הוא עצמו אמר פעם שאין לו בגרות ולא השכלה מסודרת ואין לו שום תעודה מלבד תעודת "בי-ג'י" – בוגר ג'וארה, בית ספר לקצינים של ההגנה.


זה מה שכתבתי על האלוף רחבעם זאבי - איפה טעיתי ?


אז מי שמעלעל באחד מספריי, ומוצא טעות עובדתית, טעות לשונית, או כל טעות אחרת, נא לזכור:

מי שלא עושה לא טועה.

גם ג'יין אוסטין היתה עילגת שכתבה ספרים נהדרים בתחביר שגוי. ספרי לימוד של משרד החינוך מלאים טעויות. בספרי המתמטיקה של יואל גבע הטעויות נפוצות והוא מתקן רק באמצעות אתר האינטרנט שלו. סופרי סת"ם טועים, האתאיסט ריצ'רד דוקינס טעה בספרו האחרון לשמחת מתנגדיו. רופאים יכולים לטעות. גם שופטים ובנקאים ופוליטיקאים ומהנדסים.

ובקיצור: טעות לעולם חוזרת.


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול