barazani front 1.jpg

מבָּבֶל לירושלים

סיפורה של משפחת ברזאני

קטעים מבוססים על הספר

חתיכות היסטוריה

תמונת לוגו לחתיכות היסטוריה 5.jpg

מבָּבֶל לירושלים

בשנת 1994 הגיע אכרם ברזאני לשטחי האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.

שישה עשורים אחרי שהוריו עזבו את ארץ הולדתם ויצאו למסע חיים ארוך ונפתל, שב אכרם אל אותה אדמה שהיתה במשך אלפי שנים מארחת נדיבה של יהודים וקהילותיהם.

מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה, ובעקבותיה קיבלו הכורדים הזדמנות נוספת להיות בני עם חופשי בארצם. אחרי הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו במשך מאות שנים, נראתה עצמאותם קרובה מאי-פעם.

על המפה שורטטו גבולות האוטונומיה ושעריה נפתחו לכל מי שהארץ הזאת היתה יקרה לו.

אכרם התבשר על כך בביתו, ביישוב מבשרת ציון על הרי ירושלים. שמע על השערים הנפתחים מעבר להרים, ארז מזוודה קטנה, עלה על מטוס לטורקיה, וממנה לכורדיסטן. בגיל 60, כשהוא אבא לילדים וסבא לנכדים, בערה בו הכמיהה לשוב לנקודת ההתחלה של הדרך אותה עבר בחייו.

 

ארצם של הכורדים קידמה את פניו כתושב חוזר.

אכרם הסתובב בין העיירות והכפרים השוכנים על במות ההרים ומדרונותיהם וצוקיהם, נפעם מהנהרות הזורמים לרגלי צוקים מושלגים, ופגש את בני העם הכורדי אשר אבות אבותיהם חיו בשכנות לאבות אבותיו. תווי פניהם, לבושם, שפתם, שיריהם – היו טבועים בעמקי נשמתו והמתינו למפגש עימם, פנים אל פנים.

רק שב לביתו, וכבר רקם את הנסיעה הבאה.

ולא עצר אחרי הביקור השני. עוד ביקור עוד גיחה ועוד אחת - לבד, בחברת רחל אשתו הנאמנה או בליווי מכרים. טס במטוסים, רכב על ג'יפים, חצה מעברי גבול ומחסומי דרכים, טייל לאורכה ולרוחבה של האוטונומיה הכורדית והגיע לערים ועיירות, כפרים ומקומות נידחים שהיו ועודם חלק ממורשת וזיכרון רחוקים: ברזאן, זאכו, דוהוק, עמדייה, עקרא, סלימניה, רוונדיז, אירביל - שמות חקוקים על סלע הזיכרון הקולקטיבי של היהודים יוצאי כורדיסטן, כולם נקודות יישוב שהתקיימו בהן קהילות יהודיות, ועתה נותרו ריקות מכל זכר יהודי.

 

ביקוריו הניבו לו מפגשים מדהימים – עם מנהיגי העם הכורדי ועם פשוטי העם. ובין לבין נקרתה על דרכו אשה אחת יהודיה שנותרה לבדה בעיירה נידחת, שריד אחרון של קהילה יהודית שעזבה לארץ ישראל. במבצע מהיר ובתיאום עם משרדי ממשלה הצליח להוציאה משם ולהעלותה לישראל.

48. 1994 - אכרם בחברת בני העם הכורדי בביקורו באוטונומיה הכורדית.jpg
1994 - אכרם ברזאני (עומד שני מימין)
בחברת בני העם הכורדי

אכרם ברזאני נמנה עם פורצי הדרך שהעזו לחצות לבדם את הגבול הטורקי, לטייל באוטונומיה הכורדית ולעשות מה שלא עשו ישראלים במשך עשרות רבות של שנים.

איש לא שלח אותו. אף מוסד רשמי במדינת ישראל לא ביקש ממנו לצאת לשם, או לנהל מגעים כלשהם מטעמו.

הוא היה שליח מטעם עצמו, מוּנָע בדחף פנימי שנובע מגעגועים וייחולים אל כור מחצבתו...

...והוא בכלל נולד בבגדד וגדל בעיר הבירה העירקית.

 

חצי יובל שנים עברו מאז השיבה לכורדיסטן.

גבולות הכורדים הפכו שוב לגבולות של מלחמה וסכנה למבקרים בסביבתם.

הרחק משם, במבשרת ציון, יושבים אכרם ורחל אשתו בנחלתם, מוקפים בילדים, נכדים ונינים.

יש להם מה לספר לצאצאיהם - על עיראק ועל כורדיסטן, על גלות וגאולה, על קיבוץ גלויות וכור היתוך, על מלחמה ושלום. על שורשים שנעקרו וניטעו שוב בתקופה שעיצבה את פניה של מדינת ישראל.

ארכיון זיכרונותיהם מלא וגדוש במראות ודמויות, בקולות וטעמים בלתי נשכחים. את כולם מלווה ההוויה הכורדית שנצרבה בנשמתם ולא התפוגגה בכור ההיתוך של החברה הישראלית.

"אני כורדי", נהג אכרם לומר לבני משפחתו, לחבריו, לכל מי שבא עימו במגע, ונשא בגאון את הביטוי שנולד בהרי כורדיסטן - "אנא כורדי" היתה סיסמת הקרב של שבטי הכורדים בהרים.

הם שאגו את הסיסמה בקול ובהנפת ידיהם אל על ויצאו לשמור על עצמאותם ועל גאוותם.

הוא הלך בעקבותיהם לשמוע את קולם, לראותם נטועים על אדמתם, לתור אחרי המקורות של אבות אבותיו, לחדש את הברית בינם לבין העם היהודי.

 

"אני הוא הכורדי שהגלה מלך אשור את אבותיי" – כך כתב אכרם, כשהחל את מסעו על ציר הזמן ההיסטורי של חייו.

והכל מתחיל אי שם מעבר להרים ולמדבר, אי אז במאה ה-19, ואולי הרבה קודם לכן.